פסק-דין בתיק ע"א 4605/03

השופט א' ריבלין:

1.        לפנינו שלושה ערעורים ובקשת רשות ערעור על מספר החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיא ו' זילר), שניתנו במסגרת הליך פירוקה של חברת יורם בן עמי בניה ופיתוח (1990) בע"מ (להלן: החברה). פסק-דיננו יתייחס לכל הערעורים, שהדיון בהם אוחד, וכן לבקשת רשות הערעור, שתידון כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

ההליך וההחלטות בבית המשפט קמא

2.        הערעורים שבפנינו מופנים, כאמור, כנגד מספר החלטות. חלק מההחלטות ניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי תחת "מסמך החלטה" אחד מיום 23.2.2003, כאשר בית המשפט ייחד לכל בקשה פרק נפרד בהחלטה המשותפת. בפתח החלטתו ציין בית המשפט כי הליך הפירוק מתאפיין בשניים: ראשית, יחסים עכורים ביותר בין הנפשות הפועלות, ושנית, הפסקות והקפאות חוזרות ונשנות של ההליך מתוך תקווה שיושג הסדר. לבסוף, כך תיאר בית המשפט, "התעורר חשש שכל הדחיות הללו אינן יותר מאשר דחיות לצורך דחייה, ומכל מקום שהסיכוי להסדר הוא קלוש". נקבע אפוא מועד לקיום דיון בבקשות השונות (8.12.2002), כאשר לדברי בית המשפט "הובהר על ידי הבהר היטב שבמועד האמור יסתיים הדיון בכל הבקשות התלויות ועומדות". ואמנם, הדיון התקיים במועד שנקבע, זאת על אף ניסיונות שונים של הצדדים להביא לדחייתו (עוד נרחיב בעניין זה להלן). לאחר הדיון הוגשו סיכומים ובית המשפט קמא פסק בבקשות השונות.

3.        בש"א 1457/02 היא הבקשה הראשונה שהוכרעה במסגרת ההחלטה מיום 23.2.2003. עניינה - עתירת המפרק לחייב את בעלי המניות של החברה, אילן בן עמי (להלן: אילן) ויצחק בן עמי (להלן: יצחק) בתשלום עבור המניות שברשותם. הדיון בבקשה נערך בישיבה מיום 8.12.2002, זאת על אף המחאות שבאו מפי אילן ובא-כוחו, והניסיונות מצדם לדחות את הדיון, בטענה שסברו כי הישיבה מיועדת לעניינים שבסדר דין, ולא להוכחות. בית המשפט המחוזי קבע כי בא-כוחו של אילן הכין עצמו לדיון שהתקיים בבקשה זו - כך אף לפי דבריו שלו - וכי עובדה זו, כשלעצמה, מפריכה את טענתו לפיה הוא לא ידע שהישיבה נקבעה לצורך דיון לגופו של עניין. בכל זאת, כך ציין בית המשפט, נמנע בא-כוחו של אילן מלהשתתף בדיון, וטען בין היתר שמרשו פיטר אותו במהלך הדיון. בשלב מסוים אף בחר אילן "לפרוש מן הדיון". בית המשפט הורה על הגשת סיכומים. אילן לא הגיש סיכומים לגוף העניין, אלא טען שוב כי סברתו היתה שהישיבה נועדה אך לקביעת סדרי הדיון. הוא ביקש לקיים דיון מחודש בעניין. בקשה זו נדחתה. בית המשפט ציין, בין היתר, כי הודע לצדדים מבעוד מועד שבדיון ביום 8.12.2002 יתבררו הבקשות לגופן; כי בא-כוחו של אילן היה מוכן לדיון; כי לא הוגשו סיכומים על-ידי אילן אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן; כי בשום שלב לא מסרו בעלי המניות תגובה כלשהי לבקשה, וגם בבקשה לדיון מחודש לא הובהר מהם טיעוניהם לגופו של עניין; וכי מן החומר עולה שבעלי המניות היו מוכנים מזה זמן רב להציג את עמדתם. הנה כי כן, בית המשפט החליט בבקשה לגופה. יצוין, כי גם יצחק נכח בישיבה שנתקיימה ביום 8.12.2002, אך גם הוא לא הגיש סיכומים. בית המשפט הדגיש כי הוא למד את עמדת אילן ויצחק - שעיקרה, כי הקצאת המניות לא היתה ולא נבראה - מדברי השניים בהליכים אחרים שהתקיימו.

           לגופו של עניין, פסק בית המשפט המחוזי כי על-פי דיווח שהוגש לרשם החברות, המניות אמנם הוקצו לאילן וליצחק; כאשר נדרשו השניים, על-ידי המפרק באישור בית המשפט, לפרוע את יתרת חובם בגין המניות - הם לא עשו כן. בכל הנוגע לטענה כי המניות כלל לא הוקצו, קבע בית המשפט כי הצעתו למנות רואה חשבון שיבדוק עניין זה נדחתה, ומכל מקום, המפרק הציג העתק מדו"ח הקצאת מניות החתום על-ידי אילן. בית המשפט הוסיף והדגיש כי רואה החשבון של החברה הודיע במכתב לרשם החברות על טעויות שנפלו באותה הודעה בציון תעודות הזהות של בעלי המניות, וממילא, כך נפסק, יש בכך כדי ללמד "שכל שלא נתבקש תיקונו - שריר וקיים ותואם את המציאות". בית המשפט קבע עוד שההקצאה נועדה לקדם את רצון החברה להירשם בבורסה. נפסק, כי הטענה שהועלתה בדבר חובות של החברה לבעלי מניותיה היא כללית ולא הוכחה, ומכל מקום, לא ניתן לקזז חובות כאלה מחוב בגין הון מניות שלא נפרע. בית המשפט פסק, אפוא, שעל המשיבים לפרוע את חובם בגין המניות המוחזקות על ידם.

4.        נעשה כאן אתנחתא מתיאור ההחלטה מיום 23.2.2003, על-מנת להציג החלטה נוספת, מיום 10.6.2003, הקשורה להחלטה שתיארנו זה עתה בבש"א 1457/02. בהחלטה הנוספת, קבע בית המשפט המחוזי כי הריבית וההצמדה לפי הדין, על החוב בגין המניות שהוקצו לאילן וליצחק, יימנו מיום דרישת הפירעון (קרי: משלוח דרישות התשלום) - הוא היום בו נוצר החוב - ולא ממועד מוקדם יותר (מועד הקצאת המניות) או מאוחר יותר (מועד פסק-הדין).

5.        נשוב להחלטה מיום 23.2.2003. בש"א 1477/02, שנדונה גם היא במסגרת אותה החלטה, עניינה בקשת המפרק לקבוע שהמחאת זכויות של החברה לחברה אחרת, קשורה, ששמה קבוצת י.א. בן עמי בע"מ (להלן: קבוצת בן עמי) - אין לה תוקף. ההמחאה מתייחסת לזכויות של החברה כלפי גופים שונים.

           בית המשפט המחוזי קיים דיון בבקשה ביום 8.12.2002, על אף השגות ובקשות דחייה, ולאחר מכן הוגשו סיכומים (כאשר אילן, מצדו, מסתפק בטענות פרוצדוראליות כאמור לעיל, שנדחו). בית המשפט קבע שההמחאה נחתמה בעצומם של הליכי הסדר (שלא נתגבש בסופו של דבר), בבוקרו של דיון בבית המשפט, בלא שאילן או מי מטעמו "יידע את בית המשפט שדן בהסדר, גם לא את הנושים ואת המעוניינים האחרים, שבמחי קולמוס שהונף במסדרון בית המשפט על-ידי אילן בן-עמי כמנהל החברה הממחה, ירדה מסת הנכסים שאמורה לעמוד לרשות הנושים בהסדר, בסכום היכול להגיע ללמעלה מעשרה מיליון ש"ח(!)". דבר ההמחאה לא גולה גם בהמשך הדרך. בית המשפט הוסיף כי "השעבוד המקופל בהמחאת החוב" נרשם אצל רשם המשכונות, אך מסיבה שלא הובררה, נרשם אצל רשם החברות רק שנה ומחצה לאחר ההמחאה; כך, איש לא ידע ולא יכול היה לדעת על השעבוד מעיון בספרי רשם החברות, "דבר שתאם באופן מקרי ומופלא את אינטרס החברה". בית המשפט פסק כי "די בחוסר תום לב קיצוני זה של יצירת שעבוד בהיקף כזה, במהלך הליכי הסדר, תוך הסתרתו מעין כל מעוניין, כדי לבטלו".

           זאת ועוד, בית המשפט הטעים כי בהודעה ששוגרה לרשם החברות, בדבר השעבוד, צוין שמה של החברה תוך השמטת השנה (1990). בנסיבות אלה, כך נקבע, הדיווח אינו מקיים את דרישות הדין. כך במיוחד בענייננו, כאשר ישנן לא מעט חברות הנושאות את השם "בן עמי", בצירוף תוספות כאלה ואחרות המאבחנות את האחת מרעותה. יתרה מכך, בניגוד לתצהירו של אילן, ממנו עולה שההמחאה מתייחסת ל- 50% מזכויות המגיעות לחברה מגופים שונים, הרי שבהמחאה עצמה, ובהודעה הנטענת לרשם החברות, נכתב שההמחאה נוגעת לכל הזכויות. וזה אינו השוני היחיד: חברת בראשי בע"מ, שאוזכרה בהמחאת החוב כמי שחייבת כספים לחברה וחובה מומחה, לא נכללה בתצהיר. בית המשפט קבע עוד כי בפרוטוקול ישיבת המנהלים של החברה, שבה לפי הנטען התקבלה ההחלטה בדבר ההמחאה, לא צוין מיהם הגופים שאת חובם מבקשת החברה להמחות, ותחת זאת דובר על "...כספים וזכויות אחרות שמגיעות לחברה מתביעות שיש לחברה נגד אחרים". המחאת החוב וההודעה לרשם החברות, כך נפסק, גם לא תאמו את החלטת מועצת המנהלים, ובכל הנוגע לתמורה שמקבלת החברה עבור ההמחאה, ננקטה בהחלטת מועצת המנהלים לשון שאיננה בהירה, עד כדי היעדר מסוימות. בעניין אחרון זה גם נתגלעו סתירות בין דבריו של אילן בחקירתו לבין דברי בא-כוח קבוצת בן עמי. התוצאה, כפי שתיאר אותה בית המשפט קמא, היא זו:

עיננו הרואות שאין יודע מהו בדיוק השעבוד, מה הוא בא להבטיח, האם רק כספים שאמורים היו צריכים להיות מושקעים בעתיד, האם רק כספי עבר, האם גם אלו וגם אלו, או אולי רק כספים בהווה. כיוצא בזה אין יודעים אם ההמחאה היא של כל החובות, של חלקן בלבד, ומעל לכל יש סתירות כמפורט לעיל בין הסכמת מועצת המנהלים, לבין התחייבות החברה, לבין פירוט הגופים שאת זכיותיהם ממחים, לבין העדר פירוט כלשהו של גופים. ובנוסף: אין יודעים אם ההמחאה מוגבלת בכלל לסכומים שניתנו לחברה כהלוואה, או שהיא מוחלטת.

           בית המשפט הגדיר את ההמחאה כ"'תכנית כבקשתך' של שעבוד המאפשרת לכל מעונין לנסות ולראות בו את מה שהוא מבקש, כשאיש אינו יודע מה הם תנאיה ותחום השתרעותה האמיתי של המחאת החוב, אפילו בהנחה שהיא תקפה". בית המשפט הוסיף וציין כי בין החברה (הממחה) לבין קבוצת בן עמי (הנמחה) ישנה זיקה משמעותית - ניהולית, גיאוגרפית ועסקית - ובנסיבות אלו, המידע על מצבה הכלכלי הקשה של החברה ועל הליכי ההסדר, לרבות אי הדיווח על ההמחאה, היה מצוי בידי קבוצת בן עמי; זו האחרונה, הדגיש בית המשפט, הגישה תביעת חוב "רגילה" למפרק, אולם זו נדחתה. בנוסף, השעבוד השוטף של בנק הפועלים (להלן: הבנק) על נכסי החברה, כך נפסק, כלל הגבלה על יצירת שעבודים נוספים, ולכן השעבוד בגדר ההמחאה אינו תקף, כך או אחרת, כלפי הבנק. בית המשפט עמד על כך שהועלו נימוקים נוספים לביטול ההמחאה והשעבוד - ובכלל זה טענה של העדפת נושים במרמה, שגם בה יש ממש - אך נקבע שאין צורך להיכנס לעומקם.

6.        במסגרת בש"א 3427/02, שהוכרעה גם כן בהחלטה מיום 23.2.2003, אישר בית המשפט המחוזי הסדר בין המפרק לבנק, שעניינו תשלום סכום מסוים לבנק, וזאת מתוך תשלומים שהועברו לחברה בעקבות הליך בוררות שבו נטלה חלק. טענתו של אילן, כי יש ליתן עדיפות לפירעון הוצאות שהוציא בגין תשלום שכר-טרחה לרואי חשבון, נדחתה. בית המשפט קבע כי ככל שאילן אמנם שילם סכומים אלה, הרי שאין להם זיקה להליך הבוררות, וגם לא ניתן להוצאתם אישור של בית המשפט. הודגש, כי הוצאותיו של אילן לצורך גביית החוב האמור שולמו לו במלואם.

7.        ביום 16.6.2003 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי, בבש"א 1407/02, ובה הוחלט כי נכס של החברה בפירוק - משרדים בירושלים - יועבר לידי המפרק. בית המשפט שב ותיאר את השתלשלות הדיון ביום 8.12.2002, אז התייצב אילן בבית המשפט והעיד במספר עניינים, אך בשלב מסוים עזב את האולם. הדיון נדחה, ולאחר מכן נדחה שוב ושוב שכן אילן הודיע לבית המשפט כי אין ביכולתו למסור עדות מפאת מצבו הנפשי ואשפוזו עקב כך. בית המשפט מינה מומחים לבדיקת כושרו של אילן להעיד, ואלה "לא ראו סיבה וטעם מדוע לא ימסור אילן בן-עמי עדות (למעט אולי בשבועיים הראשונים, וגם זאת כנראה בבחינת התחשבות מיוחדת)". בית המשפט ציין שאילן יצא מדי פעם מאשפוזו, וכשבאחת מאותן יציאות התבקש להיבדק על-ידי מומחה - לא עשה כן. לבסוף הודיע המפרק כי בנסיבות שנוצרו הוא מוותר על הבאת ראיות נוספות ומבקש להסתמך על החומר הקיים בתיק ועל ההחלטות שכבר ניתנו. בשלב מסוים נאות אילן להתייצב, אך התנגד לחקירתו על-ידי המפרק ובית המשפט קבע שאין "לחזור ולפתוח את הדיון על-ידי הבאת ראיות". עם זאת, ניתנה לאילן הזדמנות לומר את דברו, והוא בחר שלא לנצלה.

           בית המשפט ייחס לכל אלה חשיבות בעת שנבחנה הטענה כי הנכס מוחזק על ידי קבוצת בן עמי בהתאם לשני הסכמי שכירות שנחתמו בינה לבין החברה. בית המשפט הטעים כי לפי חוזה השכירות הראשון, הושכר הנכס לקבוצת בן עמי לשנה אחת, עם אופציית הארכה לשתי תקופות בנות שנה כל אחת. ואולם, בעוד הסכם זה בתוקף, וכשהחברה כבר בהליך של בקשה להקפאת הליכים, נכרת הסכם השכירות השני, לתקופה של 9 שנים ו- 11 חודשים, כאשר לפי הסכם זה, דמי השכירות ישולמו לחברה בדרך של קיזוז חוב שלה לקבוצת בן עמי. בית המשפט הדגיש, כי אילן - המנהל בשתי החברות ומי שחתם על הסכם השכירות בשם שתיהן - מיאן למסור פרטים על אותו חוב, גם כאשר נחקר בעניין זה על-ידי המפרק. בכך, לדעת בית המשפט קמא, הפר אילן את חובתו לספק למפרק פרטים המצויים בידיו - ובידיו בלבד. בית המשפט הדגיש כי הוכחת החוב שהגישה קבוצת בן עמי נמחקה לבקשת בא-כוחה, וטענתה לזכות מכוח המחאת חוב - נדחתה; התוצאה: על פני הדברים אין כל חוב של החברה לקבוצת בן עמי. בנסיבות אלה כולן - כך נפסק - שתיקתו של אילן היא שתיקה רועמת. בית המשפט קבע גם כי בהתנהלות הסובבת את ההשכרה, שיש בה משום ריקון נכס מקרקעין של החברה מתוכנו הכלכלי, נפל פגם של חוסר תום לב. בית המשפט פסק, אפוא, שהסכם השכירות הוא בבחינת הסכם למראית עין, והורה על העברת הנכס לרשות המפרק. 

           עד כאן: תיאור ההחלטות שכנגדן מופנים הערעורים השונים. נדון עתה בהשגות העיקריות שהועלו כנגד אותן החלטות.

ע"א 4605/03

8.        אילן וקבוצת בן עמי (להלן בפרק זה: המערערים) משיגים, במסגרת ע"א 4605/03, על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבש"א 1477/02, בבש"א 1457/02 ובבש"א 3427/02 (קרי: על כל ההחלטות שניתנו ביום 23.2.2003). ביחס לכל ההחלטות הללו, הטענה המרכזית של המערערים היא אחת: כי עובר למתן ההחלטות לא נתקיים דיון הולם, ולא היה למערערים יומם בבית המשפט, הואיל והם סברו שהדיון ביום 8.12.2002 נועד לקביעת סדרי הדיון ולבירור טענות מקדמיות, ולא לקיום הוכחות, כפי שהיה בפועל. המערערים מציינים בהקשר זה, בין היתר, כי הזימון לדיון לא היה בו כדי ללמד על כוונתו של בית המשפט לערוך דיון הוכחות, וכי מהחלטות קודמות של בית המשפט ניתן היה ללמוד שתתקיים ישיבה לעניין דרכי בירור הבקשות. המערערים טוענים שהמפרק לא הגיש ראיות כלשהן, והם מצדם לא הציגו את טיעוניהם וראיותיהם. לשיטתם, ההליך נגוע בפגם שורשי המחייב את ביטולו, מטעמים של צדק. המערערים סבורים כי נפגעה זכותם החוקתית לגישה לערכאות.

           הטענה העיקרית של המערערים אינה מתייחסת, אפוא, לגופם של הנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטות נשוא הערעור, כי אם להליך שהוביל לאותן החלטות, וביתר דיוק: לבחירה של בית המשפט לקיים דיון הוכחות ביום 8.12.2002. טענות מסוימות לגוף העניין, שנטענו בערעור (ללא פירוט וביסוס כדבעי), נזנחו בסיכומים, שם התמקד הטיעון כולו בשאלת קיום דיון ההוכחות ביום 8.12.2002; המערערים ציינו רק, כי אף שיש בפיהם "טיעונים טובים לגופו של עניין" - כלשונם - הם "יביאו את דברם בעניין, במידת הצורך, בסיכומי התשובה מטעמם". לעניין זה יש לציין, ראשית, כי זו אינה הדרך להעלאת טענות בערעור, ושנית, כי ממילא גם בסיכומי התשובה אין "טיעונים טובים" המבססים עילה מספקת להתערבות בהחלטות בית המשפט קמא לגופן. אדרבא, בסיכומי התשובה מלינים המערערים על כך שהמשיבים סטו מן המתווה שנקבע בערעור והעלו טענות החורגות משאלת קיום דיון ההוכחות ביום 8.12.2002. בכך הצדק עם המערערים. "טיעון זה סוטה" - כדברם - "מהמתווה שנקבע בערעור שהגישו המערערים". המערערים מדגישים כי הם "פירטו את טענותיהם באופן ברור וממוקד הן בערעור והן בסיכומיהם וזהו המתווה שבחרו בו ובמתווה זה הם ממקדים את ערעורם...", וכי התייחסותם הקצרה לטענות המשיבים מחוץ למתווה זה נועדה "להבהיר את התמונה" ואין בה כדי "להוות הסכמה של המערערים לשינוי המתווה שנקבע בערעורם". לא אמרנו כל זאת אלא כדי להדגיש ולמקד את השאלה המונחת בפנינו היום - היא השאלה האם הופרו כללי הצדק הטבעי והאם נשלל מן המערערים יומם בבית המשפט. בשאלה זו - ובה בלבד - עלינו להכריע.